ביקור אצל רופא האזניים

December 29, 2015

 

 

 

מה קרה לאנשים? מתי נאטמו להם הלבבות?

ואולי זו אני? מחזור? האם 'נפלתי בפח' הזה של המחזור, ההורמונים והרגישות? האם התירוץ הזה קביל גם בבית המשפט? “אדוני השופט, אני מבקשת הקלה, מחמת אי שפיות הורמונלית"

 

הוא לא יכול להיכנס לאוטו. צר לו מדי. |"תעשה דיאטה!” בא לי לצרוח עליו,” גם אני יצאתי מהצד השני, זה שליד הנהג, השתחלתי בקושי, מה לעשות, החניה צרה מדי".| ההורמונים משתוללים, התור שלי לרופא מאיים להתפספס, והילדה, שתלויה בחוסר נוחות על זרועי, מאיימת לאבד סבלנות. הוא מעלה את הטונים: "את תזיזי את האוטו שלך לצד  השני ועכשיו!" ואני לא יכולה להזיז את האוטו, כי אם אצמד לצד השני לא אוכל להוציא את הילדה. "אתה לא רואה שאני עם ילדה קטנה? קצת התחשבות!” -"אז מה אם יש לך ילדה קטנה? אז נעצר העולם?”

(מה, הוא לא?  הבנתי במה מדובר. קנאה. אתה עקר, ואכול קנאה). 

"אדוני, יש לי תור לרופא ואני מאחרת, ואני עם ילדה קטנה על הידיים, בבקשה תכנס מהצד השני, גם אני עשיתי את זה.” -"אם לא תזיזי את האוטו התוצאות יהיו הרבה יותר גרועות" –"אתה לא תאיים עלי, ואל תגע בי ואל תתקרב אלי, ואל תצעק עלי! לא מזיזה שום אוטו!" נעלמתי לכיוון המעליות, כשמאחורי נשמע 'בום' עצבני. הוא דפק מכה עם היד המכוערת שלו על האוטו. "אתה לא תיגע לי באוטו !!!!!!!!!” צרחתי מאחורי הגב והמשכתי בדרכי, נחושה ועצבנית. אחרי שעליתי לקומה הלא נכונה, ירדתי בחזרה, יצאתי בטעות מהדלת הימנית ולא המשכתי ישר, חזרתי ומצאתי סוף סוף את המרפאה. פקידה מצחקקת עם משקפיים צבעוניים, שבטח היא חושבת שעושות אותה נורא מגניבה, הרימה את ראשה מאפרכסת הטלפון: "מה השם?" - "ליאת". - "תמתיני". -"את יכולה להגיד לי עוד כמה זמן בערך, כדי שאוכל לרדת לחניון לרגע?” (מחשבות טורדניות על שמשות מנופצות) "עוד רבע שעה” היא עונה בחוסר סבלנות כשהטלפון עדיין מוצמד לאזנה. –"סליחה", פניתי לזו שישבה לידה, "את יכולה רק להגיד לי כמה אנשים יש לפני?" –"את לד"ר ברקוביץ'?" –"לא. לצינמון". - "מצטערת, זה רק היא”, היא מחווה בידה לעבר המטומטמת עם הטלפון. הפוסטמה  מרימה את ראשה בחוסר סבלנות: "אמרתי לך עוד רבע שעה".

אני יורדת לחניון. הרכב שלם לחלוטין. לפחות זה. אני עולה חזרה ומתיישבת על אחד הכסאות. חוץ מילד אחד כולם מבוגרים, ונדמה לי שהם לא מעוניינים בחברת ילדים לצידם. הקטנה מחליטה לזרוק קופסאות על הריצפה ולצעוק קצת תוך כדי. הפקידה מעברו השני של הדלפק הופכת גם היא למפלצת כשהיא זורקת לעברי "אה..אני לא יכולה לשמוע את הטלפון!"... רציתי להגיד לה, לקטנה שלי, שתצעק בכל הכוח, שתצרח ותזרוק עוד משהו על הריצפה, אבל במקום זה נישקתי אותה חזק על הראש. ושתקתי. כי אני תמיד משתתקת אל מול אנשים רעים.

ואז הגיע תורנו. בהתחלה ראיתי למולי רופא צעיר תכול עיניים, עם מעיל של אופנוען ונעלי בוקרים חומות. מבלי להתעניין יותר מדי בפציינטית הקטנה הוא שאל מה הבעיה, ותוך כדי התשובה שלי הוא ענה לטלפון שבידו: "הי מקסים, מה שלומך..?” (נחמד שיש עוד מקסימים בעיניו. אני מקווה שאותם הוא לא משתיק באמצע תשובות.) ואז הוא רצה קודם לראות את האוזניים ואח"כ לדבר, כי כנראה שלא מצא חן בעיניו ששאלתי יותר מדי שאלות. הוא הרי יודע הרבה יותר טוב מכולם, ומי את בכלל שאת חושבת שאת יודעת מה לשאול עדיף שתשתקי ותקשיבי. אז הוא החליט לשאוב, והוציא את הכלים מנירוסטה החצי חלודים, ואז העזתי שוב לפתוח את הפה ולשאול , בשיא העדינות, אם זה סטרילי הדבר הזה שהוא מכניס לילדה שלי לאוזן, ואז הוא התעצבן באמת. ואמר שהוא מפסיק. ואמר, חצי גער, שברור שזה נקי, כי מנקים את זה כל יום, ושאני שואלת יותר מדי שאלות שבאות ממקור לא מהימן, ואצלי מתחיל האדום הזה באזור האף והשפה העליונה, ופתאם מעיל האופנוען שלו כבר לא נראה כל כך מרשים, אפילו די עלוב האו נראה לי. רישיון לאנושיות, אני חושבת לעצמי, זה מה שצריכים הרופאים האלה להוציא לפני שהם מקבלים תעודה. ואז הוא מתפרץ. כל הבכי הזה הנלוז, הקטן, המשפיל. וכבר אין לי שום שליטה עליו, וזה לא רק האף והשפה העליונה, זה כבר כל הפרצוף שלי שנראה כמו ליצן, ואז הוא מנסה לרצות אותי עם ציורים מטופשים של מבנה האוזן, גורם לי להרגיש עוד יותר קטנה. ואני רוצה לצעוק עליו: לצעוק שלמדתי אנטומיה, ואני יודעת קצת אייך נראה מבנה האוזן, וגם אם שמעתי מחברה שהבן שלה עבר ניתוח כפתורים שיכול להיות שהתעלות הצרות גורמות לכל הצרות האלה, לנזלות ולדלקות האוזניים החוזרות ולשעווה -אז  גם זה קביל! אז מה אם היא לא רופאה עם מעיל אופנוענים כמוהו, היא מהחיים, היא אמא, היא אמיתית, בניגוד לפאסון שישב עליו. אבל במקום לצעוק אני קופאת במקומי, בתי על ברכי, אני מרגיעה את בכייה, אך בעצם מנסה להשתלט על בכיי. ואז היא רוצה לרדת ממני ולקחת משהו מהתיק. והוא נבהל: "הרצפה מלוכלכת, אל תתני לה לרדת", אבל אני ידעתי שלא הרצפה המלוכלכת מטרידה אותו, שהרי לפני שניה קלה הוא הרים לילדה את המוצץ שנחת על אותה רצפה בדיוק. אני ידעתי שהוא חרד לבלאגן שהיא עלולה לעשות, שהכלב ישתחרר מהרצועה ומי יודע מה עלול לקרות בחדר. התעשתתי ונקמתי את נקמתי הקטנה "זה בסדר. היא רק עומדת עליה" אמרתי (את ה'לך תזדיין' הוספתי בלב, שיהיה). וחשבתי שפרקתי עליו את כל העצבים והבכי עוד מהאידיוט עם המכונית.

 

בדרך החוצה עברתי בבית המרקחת לקנות מי חמצן לקטנה. כולם שם הגניבו מבטים מהולים ברחמים כבושים על האמא הבוכייה החובקת ילדה על ברכיה.

הם בטח חושבים איזו בשורה אסונית קיבלתי מהרופא עכשיו, חשבתי.

 

והודיתי לאלוהים שאלו הם צרותי: אידיוטים שרבים על חניה, פקידות מטומטמות שלא אוהבות ילדים ורופאים עם מעיל עור שחושבים שהם אלוהים.

Please reload

© 2023 by NOMAD ON THE ROAD. Proudly created with Wix.com

  • b-facebook
  • Twitter Round
  • Instagram Black Round
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now